אלצהיימר ומוזיקה- אז איך מוזיקה באמת משפיעה על המוח שלנו?

האם חשבתם אי פעם למה אנחנו מרגישים מה שאנחנו מרגישים בזמן האזנה למוזיקה? מה הופך אותה לכזו מיוחדת ושונה ביחס לשאר הגירויים שבאים לקראתנו במהלך חיינו? התשובות לשאלות הללו נמצאות עמוק בתוך האופן שבו המוח שלנו קולט, מפרש ומעבד מוזיקה. כל מי ששמע שיר שריגש אותו יודע שההרגשה אינה דומה לשום דבר אחר. השיר מתחיל באוזניים ומסתיים כאשר המוזיקה מהדהדת בדרך כלשהי דרך כל ארבע האונות הגדולות של המוח, מייצרת תגובות בכל הגוף, מעוררת רגשות ומפעילה את מערכות הזיכרון. מבט קרוב יותר על המסלולים המוזיקליים בהם עוברת המוזיקה במוח חושף מדוע היא משחקת תפקיד חזק כל כך בחיינו במשך זמן כה רב.

הקורטקס האודיטורי (השמיעתי) ומעבר לו מוזיקה שנקלטת במוח לא עוברת בדרך אחת דרך המוח בצורה קבועה וסדורה. גם אם כי כמה דברים קורים מוקדם יותר מאחרים, רוב הדברים קורים בו זמנית. המבנים השונים המעורבים בהבנת המוזיקה מעבירים כל העת מידע זה לזה ומעבדים מידע שונה בו זמנית כדי לבנות את ההבנה ואת התגובה למוזיקה. עם זאת, בשלב המוקדם ביותר, הקורטקס האודיטורי הוא השער הראשון, האחראי העיקרי על ניתוח התכונות הבסיסיות ביותר של המוזיקה לה אנחנו מאזינים- כגון גובה הצליל ונפח. הוא עובד בצמוד עם המוח הקטן בכדי לפרק את זרם המידע המוזיקלי לחלקים הבסיסיים שלו: גובה, גוון, מיקום מרחבי ומשך. מידע זה מעובד על ידי מבנים במוח הגבוה יותר, אשר מנתחים ומרחיבים את המוזיקה לכדי החוויה העשירה שכולנו מכירים. למוח הקטן יש קשרים הדוקים עם האמיגדלה- המרכז הרגשי של המוח, והאונה הקדמית- המעורבת במידה רבה בתכנון ושליטה. מערכת נוספת שמעורבת מאוד בעיבוד המוזיקלי היא המערכת המזולימבית. זוהי המערכת האחראית על תחושות של עוררות, הנאה והעברת נוירוטרנסמיטורים כמו דופמין. זה גם המקום בו הדברים הופכים למעניינים. פרץ דופמין (dopamine rush) – מה שאנו מרגישים כאשר אוכלים ארוחה מזינה או מקיימים יחסי מין – מייצר את אותה תחושה ייחודית, אותה צמרמורת שעולה בנו כאשר אנו מקשיבים לקטע מוזיקה יפיפה. התחושה הזאת נגרמת על ידי פעילות באזור קטן במוח הנקרא ׳קודטה׳, שמתחיל ליצור תגובה מקדימה עד 15 שניות לפני השיא הרגשי של השיר! התגובות הרגשיות החזקות ביותר שלנו הן תוצאה של ציפיות ממושכות ופתרון פתאומי. המלחינים הטובים לאורך ההיסטוריה הבינו את העיקרון הזה, הרבה לפני שהנוירולוגיה הוכיחה זאת. הם עשו שימוש בטכניקות כדי להאריך את התגובה הצפויה, כגון דפוסים קבועים משתנים, שינוי קצב וקבלת החלטות מלודיות. ככל שהאמן מושך יותר זמן את התמורה, כך העוצמה הרגשית תהיה חזקה יותר. הקצב והגוף שלנו על פי דיווחים רבים מסריקות נוירולוגיות, אנו מעבדים קצב באופן שונה מאשר מנגינות. המקצב מפעיל במוח שלנו את החלקים הקשורים לתנועה. מכירים את התחושה ששיר מסוים פשוט גורם לדחף שאין לעמוד בפניו לרקוד? יתכן שזאת הסיבה לכך. נמצא גם שמוזיקה קצבית לעיתים קרובות גורמת לשאיבת הדם לתוך השרירים ברגליים שלנו, מה שגורם לאנשים להקיש עם הרגליים לפי הקצב. מקצבים יכולים גם לגרום לשינויים בקצב הלב ובדפוסי הנשימה כמו גם לגרום למחזורים הפנימיים הללו להסתנכרן עם המוזיקה. חיבור קצבי זה מצביע על אחת הפונקציות הנפוצות ביותר של שימוש במוזיקה כדרך ליצור תחושה של חיבור בין אנשים נפרדים. הקורטקס החזותי באופן מפתיע, הקורטקס החזותי פעיל מאוד במהלך האזנה למוזיקה. למדע אין הסבר מדויק מדוע החלקים האחראים על עיבוד הראייה כה פעילים בקשר שלנו עם המוזיקה. הסבר אפשרי ניתן על ידי דניאל לויטין, חוקר בכיר בפסיכולוגיה של המוזיקה לפיו זה משום שהמאזינים מדמיינים תנועה או מדמיינים שהם צופים במופע. כך או כך למוזיקה יש יכולת מופלאה להזיז אותנו מבפנים החוצה. מוזיקה וזיכרון אולי הסיבה החזקה ביותר שאנשים ממשיכים לחזור למוזיקה היא הקשר ההדוק שלה לזיכרון. מכיוון שזיכרונות אינם מאוחסנים במוח במיקום מרכזי, אלא מתפשטים על פני מסלולים נוירולוגיים, היכולת של המוזיקה להפעיל אזורים כה גדולים במוח משמשת גירוי אפקטיבי ביותר לעורר זיכרונות. הקשר של המוזיקה לרגש מעניק לזיכרונות המוזיקליים האלה משמעות גדולה עוד יותר. למעשה, מוזיקה נמצאה יעילה כל כך בהחייאת זיכרונות, כך שנעשה בה שימוש בכדי לעזור לחולים במחלת האלצהיימר לחזור ולעורר חלקים מהעצמי שלהם. האזנה למוזיקה מספקת אימון מנטלי יחיד ומיוחד במינו. האופן שבו היא מפעילה את כל ארבע האונות של המוח הופך אותה לכלי מדהים לבנייה וחיזוק מעגלים עצביים במוח והאופן בו היא משתלבת עם המרכזים הרגשיים הופך אותה לכוח מניע חזק במיוחד. הנוירולוג הנודע אוליבר סאקס מסכם בצורה נפלאה בספרו מיוזקופיליה: “למוזיקה השפעה אדירה על אנשים שאיבדו את הזיכרון שלהם, אנשים שלא יכולים לדבר, אנשים ללא יכולת מוטורית. יש משהו במוזיקה שגורם לאדם לנוע בהתאם לקצב שלה. זה ייחודי לבני אדם. אפילו תינוקות נעים לקצב המוזיקה. אף חיה לא עושה את זה. המוזיקה נושאת עימה זיכרונות ומשא רגשי שבלעדיה לא היתה לנו גישה אליו. אנשים ללא יכולת דיבור מבטאים את עצמם באמצעות שירים. אנשים עם פרקינסון לא יכולים לזוז אבל מגיבים למוזיקה. מדובר באנשים שלא איבדו את יכולת התנועה, אבל הם צריכים משהו שיאזן את הקצב שלהם ויחזיר להם את התחושה שבתנועה. המוזיקה מעניקה להם את זה”.